הבת סיפרה שאמה מתגוררת אצלה כשנתיים לאחר שכבר לא הצליחה לתפקד באופן עצמאי.
עד גיל 92 היתה בריאה ועצמאית לחלוטין. היא גרה לבדה בביתה לאחר שהתאלמנה לפני שנים רבות, הולכת כל יום לקניות ופוגשת מכרים.
במשך תקופה של מספר חודשים חלה הידרדרות הדרגתית ביכולותיה התפקודיות. היא החלה לשכוח דברים, כמו לכבות את הגז, כבר לא בישלה לעצמה ועברו ימים שבהם בקושי אכלה. היה פחות תיאבון, לא תמיד היה לה כוח לקנות או להזמין אוכל. למרות שבתה הפצירה בה לקחת עזרה או לעבור אליה, היא סירבה והתעקשה להשאר בבית שבו גרה כ-60 שנה.
בסופו של דבר הסכימה לעבור לביתה של בתה ולקבל עזרה ממטפלת צמודה שגרה איתה. אולם, המעבר היה קשה מאוד מבחינה נפשית ובנוסף להידרדרות שהיתה, החלו גם חרדות. בטיפול אצל רופא פסיכוגריאטר החלה לקבל תרופות הרגעה ונוגדי דיכאון. התרופות הפחיתו את החרדה אך עם כל שינוי שחל בסביבתה (פועל שהגיע לתקן משהו בבית, מישהו מהמשפחה נסע לכמה ימים, וכו'), היא נכנסה שוב להתקפי חרדה, דבר שהצריך עלייה במינון של התרופות והחלפה של חלקן באחרות.
בנוסף לכך, גרמו התרופות לאפטיות ולישנוניות כך שכמעט כל הזמן נמנמה ובקושי תקשרה עם הסביבה.
יש לציין שמלבד מצבה הנפשי, היא היתה בריאה לחלוטין ולא נטלה תרופות אחרות.
במהלך הפגישה סיפרה הבת שבהתקפי החרדה היא רועדת מקור למרות שהיא עטופה בשמיכות וצמודה לתנור. היא בוכה ולא יודעת איפה היא, לא מוכנה להשאר לבד, לא מזהה ולא זוכרת אף אחד, אומרת שהיא פוחדת למות. המצב הזה לווה בקשיי נשימה ואנחות כבדות. היא נראית מאוד סובלת וממש על סף מוות. פעם אחת אפילו קראו לכל בני המשפחה לבוא ולהפרד. כאשר לא היה התקף חרדה היתה לפעמים מסתובבת בבית ללא מטרה, שואלת שאלות שוב ושוב על אותו נושא, מאוד מבולבלת, לא יודעת איזה יום היום. לדברי הבת לפעמים התנהגה כמו ילדה קטנה, מדברת בטון דקיק ומתיילד, לא רוצה להתקלח, לא רוצה לצאת לטייל.
בהחלטה שלי לגבי הרמדי (תרופה הומאופתית) התייחסתי לרקע של המטופלת - שינוי במקום מגורים לאחר שנים רבות. בנוסף היתה רגישות גם לשינויים קטנים יותר. לקחתי בחשבון את הסימפטומים המופיעים בעת התקף חרדה (קור, פחד למות, קשיי נשימה, אנחות, בילבול, חוסר רצון להשאר לבד) ואת הסימפטומים הנוספים (התנהגות ילדותית, דמנציה). את הרמדי המתאים ביותר לתמונה הזאת נתתי לה במינון נמוך, באופן יומיומי ולא חד פעמי, משום שנטלה תרופות.
תוך מספר ימים חל שיפור משמעותי במצבה. היו פחות התקפי חרדה, תחושת הקור חלפה, לא היו פחדים, היה שיפור גדול במצב המנטלי, פחות בלבול, יותר מיקוד. בהדרגה, תוך מספר חודשים, בתיאום עם הרופא הפסיכוגריאטר שטיפל בה, הופסק לחלוטין השימוש בתרופות הפסיכיאטריות שקיבלה.
(חשוב לי פה לציין שרק רופא יכול להחליט להפסיק שימוש בתרופות מרשם. לא ההומאופת ולא המטופל או משפחתו רשאים לעשות זאת).
כיום, שנה וחצי לאחר תחילת הטיפול, האשה בריאה ורגועה ללא כל צורך בטיפול תרופתי. מדברת לעניין, מתקשרת, עירנית וממוקדת. אין כלל התקפי חרדה.
פעם בכמה חודשים, אם יש צורך, לדוגמא, כי המטפלת צריכה לנסוע הביתה לשבועיים והיא מודאגת, היא מקבלת שוב את הרמדי פעם אחת וחוזרת לעצמה תוך פחות מיום.
הערה והארה למי שלא בקיא ברזי ההומאופתיה:
ברגע שיש התאמה טובה בין המחלה ובין רמדי, ייתכן ריפוי אמיתי. הרמדי מגייס את כוחות הריפוי שלנו לרפא את עצמנו. זהו איננו חומר זר שנכנס למערכת אלא משהו מוכר שאנחנו יכולים לעבוד איתו.
